אלירן היקר והאהוב אני עומדת כעת ותוהה מה לכתוב וכיצד להביע את אשר אנו עוברים.
כל המילים נעתקות מפי מדי שנה מחדש.
הלב פועם ודופק חזק כל פעם לקראת יום הזכרון ויום נפילתך
רוצים להרחיק את הימים האלה מהמחשבה. אלו ימים כואבים בעוצמות גבוהות מאוד.
ההתמודדות כל השנה, בחגים ובימי הזכרון שואבים מאיתנו כוחות נפש
לא פשוטים אשר זר לא יבין זאת.
אני רוצה לכתוב משהו עבורך אך אני משתתקת וכל המילים נעתקות מפי.
ובראשי עוברות הזכרונות של רגע לפני יום הזכרון כיצד שמרת על קברי
החיילים שנפלו הטמונים כאן לצדך. ולכאבנו עכשיו אנו פוקדים את קברך.
מכה אני על חטא מדי פעם על שלא הספקתי לומר לך את אשר על ליבי
כן גם ההורים מתביישים לעיתים מילדיהם ולא חושפים בפניהם את רגשותיהם כלפיהם.
אנו חוסכים במילים ומנסים להעביר בשתיקתנו את רגשותינו אך הילדים לא תמיד מבינים את שפת השתיקה.
כל כך אני רוצה להעלות על הכתב את דמותך ואת קורותיך אך עבורי זוהי משימה קשה מנשוא. לראות אותך חי בתמונות ולא לגעת בך ולא לחבק ולדבר אליך זה דבר כואב ברמות שרק לצערינו משפחות השכול יכולות להבין.
כן גם לאחייך ואחיותיך קשה להעלות על הכתב את זכרונך.. הכאב צורב בהם כפי שצורב בנו ההורים. הגעגועים אליך רק מתעצמים משנה לשנה. געגועים לצחוקים שלך עם המשפחה וחבריך, געגועים להפסד של ההמשכיות שלך בעולם הזה.עם הגעגועים האלה נותר לנו רק להפליג לדמיונות היכן אתה ומה אתה עושה?
כבר עשר שנים עברו מאז יום נפילתך ודלתות ליבנו עדיין נעולות בתוכנו ואיננו מצליחים לשתף אחד את השני במשפחה על כאבנו וגעגועינו אליך. וכל אחד מפעיל את דמיונו ומחשבתו ומעלה אותך לעצמו בשקט בשקט.
אך דע לך שאבא שואב כל פעם מחדש כוחות נפשיים לספר את סיפורך ואת קורותיך לתלמידים או לאנשים העושים עבודת פרוייקט עליך אלירן. חשוב לנו שכמה שיותר אנשים ידעו עליך ועל המיוחדות שהיתה בך. ועל כך אנו מודים להם מקרב ליבנו לילדי הפרויקט והעומד בראשם על שעמלו רבות להעלות את דמותך על הכתב.
לנו המשפחה מחמם מאוד את הלב שמדי שנה לומדים להכיר אותך תלמידים ואנשים דרך עבודת ספר הזכרון עליך.
בגלל הקושי לגעת בדברים הקשורים אליך אני לא מוצאת את הכוחות הנפשיים לקיים את הבטחתי לחבריך היקרים והאהובים לערוך ערב גיבוש לזכרך. דע לך אלירן שהשארת חברים אשר דואגים להיות לצידנו כאילו אתה עמנו. וזה כל כך מחמם את הלב ולא מובן מאליו ועל כך להם אני מודה.
מנסה אני לדבוק בתכונה אחת מתוך שלל התכונות היפות שלך. והיא לנסות לצחוק ולהינות ממה שיש. כי אין דרך אחרת לחיות את החיים הקשים בלעדיך. הבנתי שצריך להינות ולומר תודה לבורא עולם על כל יום מחדש כי שום דבר אינו מובן מאליו.
לנסות להסתכל על מה שיש עם חסרונך הענק שלא ניתן לרפא ולמלא אותו בשום דרך אלא להסיט את המחשבה קמעה ולהתבונן על החיים שהא-ל נתן ולומר לו תודה על כך. כעת אני מנסה ולומדת להינות מציוץ הצפורים , מפריחת העצים ולבלוב הפרחים. דברים פשוטים לכאורה אשר לפני נפילתך היו בשגרת חיינו ורק כיום לאחר עשר שנים אני לומדת כל יום מחדש ששום דבר אינו מובן מאליו כי ישנם דברים אשר בידינו לשנות ולעשות. וישנם דברים שהם בידי שמים שעליהם נותר לנו רק להתפלל לבורא עולם. ולבקש ממנו חסדים ורחמים על כולם.
רוצה אני לספר לך שאחיך גד ואחייניתך שיראל שהשארת אותם תינוקים התבגרו והפכו לנערים כל כך חסר היית בשמחתם. ניסינו והשתדלנו עם חבריך המדהימים אשר הם החוט המקשר אליך ומחזיקים אותו בחוזקה כדי לשמר אותו ולרומם אותנו יחד עם חברי המשפחה והמשפחות המורחבות שלנו.
וגם ברוך השם נולד לך גם אחיין חדש מאחותך אופירה ביום הזכרון לחיילי צה"ל ובאזכרה של סבתא חנה היקרה. ביום כואב כזה הקב"ה הוריד לעולם נשמה וזה מסמל את המשכיות החיים ומשרה שמחה על הכאב והעצב ביום זה.
לעיתים אני יושבת ומדמיינת מה מעשיך שם למעלה? או אז עולה בי המחשבה שהינך עטוף בטלית לבנה עומד ומתפלל במלוא הכוונה למען כל עם ישראל ולמען כל מי שאהבת כמו שהיית בחייך כך גם אני בטוחה שהיום יום פטירתך מהעולם י"ד באייר יום שבו מציינים את בשמחה את יום ההילולא של ר' מאיר בעל הנס, ואתה חוגג יחד עם כל הצדיקים .
מבקשת ממך ביום מיוחד זה להמשיך להתפלל על כל עם ישראל , על חיילי צה"ל על משפחתך וחבריך .ועל החולים והפצועים לרפואה שלימה ובפרט בריאות ורפואה שלימה ומהירה לדודך היקר והאהוב ציון שיחזור מהר לאיתנו בריא ושמח. שהקב"ה יחזק את אשתו וילדיו ואת כל המשפחה בבריאות איתנה ושלימה.
לסיום אהוב ליבנו אלירן אבקש להודות לכל מי שהגיע לכבד את זכרך. הגעתכם לכאן היא חיזוק לנו המשפחה. תודה לכולכם מעומק ליבנו תהי משכרותכם שלימה משמים. שהקב"ה ישפיע עליכם שפע של ברכות , בריאות טובה ואריכות ימים ושנים. ויאמר די לכל הסבל של עמינו ויביא את משיח צדקנו כדי לראות את אהובינו.
בחיבוק גדול ואוהב מכולנו.
הודעה חשובה להכנס לקרוא/ דולב שבתאי (חבר ואח)
משפחה וחברים יקרים , כמו שאתם יודעית החלה התרמה לכתיבת ספר תודה לעילוי נשמתו של אחינו אלירן.
*סכום פרשה הוא 2000 שקלים.(ניתן לשלם גם בצ'קים דחויים).
מיכאל ושולה מויאל- בראשית,וזאת הברכה
מתן בן דוד- חיי שרה, עקב
דורון ואופירה- וייצא, כי תישא
עזר ותמי בן דוד- ויקהל, פקודי
אדיר ויפית יונסוף-יתרו, משפטים
ג'ול - במדבר , נצבים
מרים - וישב
אודליה בן דוד - אמור
עופר וסוזי יונסוף - תזריע
לכן חברים וקרובי משפחה יקרים אנו מבקשים שכל אדם שמעוניין לתרום על מנת שנצליח לכתוב את הספר תורה עוד השנה. נא ליצור קשר עם החברים (דולב,נאור,שבי) או עם דורון.
הודעה חשובה ...../ דולב שבתאי
בימים אלו מתבצעת התרמה להכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו של המנוח אלירן כל המעוניין לתרום ולעזור לנו למשפחה ולחברים להגשים את חלומנו מוזמן ליצור קשר עם :
דולב:0528600677
דורון:0506741267
נאור:0545876060
שבי:0547526067
הערה:אנשים המעוניינים לתרום וישנה בעיה של הגעה למקום ההתרמה מוזמן להתקשר לדולב,נאור,שבי שיגיעו לכל חלקי הארץ לאסוף את התרומות תודה מראש משפחת בן דוד.
דברים לזכרו של אהובינו ביום האזכרה השמינית/ אסתר בן דוד (אמא אוהבת ומתגעגת)לקריאה
דברים לזכרו של אהובינו ביום האזכרה השמינית/ אסתר בן דוד
בס"ד י"ד אייר תשע"ד
השנה נפגשנו הורים ואחים שכולים כהכנה ליום הזכרון שנערך במשרד הבטחון. מפגש של אחים והורים שכולים אשר השכול דפק להם בדלת ביום מר ונמהר ואת יקירם לקח.
הכאב אותו כאב הן להורים והן לאחים השכולים לא משנה כיצד יקירם נהרג. כאב שעם השנים אינו מתקהה ורק הולך ומתגבר. כאב שמוריד הילוך בחלק מהזמן ושמים אותו קמעה בצד, מטשטשים אותו בצבעים אחרים כדי להמשיך את החיים.
אך הכאב החד צף ועולה באירועים משמחים, בשבתות ובחגים שבהם הכסא של אלירן נשאר ריק ומיותם. האחים השכולים ברובם אינם מצליחים לעבד את האובדן כי הם רואים את אבא ואמא בוכים , מתגעגעים וכואבים.
אבא נושא בשקט, הס מלהפריע את כאבו בתוך ליבו אינו משתף, אינו מדבר ומפגין שהוא עם האסון השלים.
מתרחק כמו מאש ממחוזות הכאב שאותן הוא שומר עמוק בתוך הלב. מתרחק מרחק גדול מהילדים חושש לגעת, חושש לחבק שמא הוא ייקשר.
ואינו מבין לאן נעלם האור והשמחה שהיו מנת חלקנו עד קרות האסון, וממאן לקבל את החלק החסר תוהה וכועס היכן נעלמה לי אשתי? מדוע כל היום בוכיה ומתגעגעת ללא הרף. הילדים בפינה שותקים וממאנים לעכל שאחיהם הלך ללא שוב.
לא מעכלים מציאות חדשה שלאחר האסון בית עם אמא מדוכדכת שאינה מתפקדת. ילדים שמוצאים את עצמם בספינה הנוטה לטבוע ושומרים לעצמם את כאבם.
המציאות הכואבת מחלחלת טיפין טיפין והופכת לפחד וחרדות בחדרי חדרים. פחד הלובש צורות בכל מיני דרכים אשר משפיע ומפריע למהלך החיים.
אט אט חוזרים אנו לחיים מנסים לתפקד ביום יום ולעשות את הדברים היום יומיים וכל יום חדש לומר תודה לאלוקים. ולהעריך את הדברים הקטנים אשר לפני האסון הם נראו שוליים.
לצחוק יחד עם הנכדים , ומסתם בדיחות של אחרים. מחיבוק ומחיוך שאנו מקבלים.
לקום בכוח ולתפקד , לקבל כוחות מחודשים בשביל שאר הילדים. ולנו כדי לחזור לחיים.
את הכוחות אנו שואבים מהחום והאהבה והתמיכה שאנו מקבלים מהחברות לעבודה, מהמשפחה, ומהחברים.
עדיין לא הגענו למצב שבו אפשר לדבר על אלירן בחופשיות על שולחן השבת. או בשיחת חולין למשל כי הכאב עדיין בלתי נסבל. אך השמחה והצחוק לצד הכאב יכולים לשכון יחד בלב.
הגעגועים לאלירן ,הבן, האח והחבר תמיד יהיו. געגועים לחיבוק ,לצחוק, לדיבורים, לעצות הנבונות, ולחום ולאהבה לצניעות, והושטת יד לעזרה לכל אדם שנזקק. יישארו בקרבנו לעד.
ברוך ה' לפני כחודש ימים שמחנו בחתונת מתן. ותודה לאל על הנכדה החדשה שלמשפחתנו התווספה. הרגשנו שאלירן מלווה אותנו בחתונת מתן יחד עם כולם. כאשר ראיתי את החברים של אלירן בכיתי מכאב שאלירן חסר בחבורה המקסימה הזו, אך שמחתי שהם שותפים לשמחתנו יחד עם כולנו כי הם חלק מאלירן שנשאר לנו.
תודה למשפחה, לכל הקרובים ולאחיינים, לחברים ולמפקדים על תמיכתם בכל מה שאנו עוברים ומלווים אותנו יד ביד ומחזקים אותנו עד כמה שאפשר.
תודה לכל אלו שהגיעו היום לחלוק כבוד לזכרו של אלירן הנמצא שם במרומים.
שהקב"ה ישפיע עליכם שפע של בריאות ואריכות ימים לכם ולמשפחותיכם. אמן כן יהי רצון.
דברים לזכרו של אהובינו ביום האזכרה השמינית/ אסתר בן דוד (אמא אוהבת ומתגעגת)לקריאה
דברים לזכרו של אהובינו ביום האזכרה השמינית/ אסתר בן דוד
בס"ד י"ד אייר תשע"ד
השנה נפגשנו הורים ואחים שכולים כהכנה ליום הזכרון שנערך במשרד הבטחון. מפגש של אחים והורים שכולים אשר השכול דפק להם בדלת ביום מר ונמהר ואת יקירם לקח.
הכאב אותו כאב הן להורים והן לאחים השכולים לא משנה כיצד יקירם נהרג. כאב שעם השנים אינו מתקהה ורק הולך ומתגבר. כאב שמוריד הילוך בחלק מהזמן ושמים אותו קמעה בצד, מטשטשים אותו בצבעים אחרים כדי להמשיך את החיים.
אך הכאב החד צף ועולה באירועים משמחים, בשבתות ובחגים שבהם הכסא של אלירן נשאר ריק ומיותם. האחים השכולים ברובם אינם מצליחים לעבד את האובדן כי הם רואים את אבא ואמא בוכים , מתגעגעים וכואבים.
אבא נושא בשקט, הס מלהפריע את כאבו בתוך ליבו אינו משתף, אינו מדבר ומפגין שהוא עם האסון השלים.
מתרחק כמו מאש ממחוזות הכאב שאותן הוא שומר עמוק בתוך הלב. מתרחק מרחק גדול מהילדים חושש לגעת, חושש לחבק שמא הוא ייקשר.
ואינו מבין לאן נעלם האור והשמחה שהיו מנת חלקנו עד קרות האסון, וממאן לקבל את החלק החסר תוהה וכועס היכן נעלמה לי אשתי? מדוע כל היום בוכיה ומתגעגעת ללא הרף. הילדים בפינה שותקים וממאנים לעכל שאחיהם הלך ללא שוב.
לא מעכלים מציאות חדשה שלאחר האסון בית עם אמא מדוכדכת שאינה מתפקדת. ילדים שמוצאים את עצמם בספינה הנוטה לטבוע ושומרים לעצמם את כאבם.
המציאות הכואבת מחלחלת טיפין טיפין והופכת לפחד וחרדות בחדרי חדרים. פחד הלובש צורות בכל מיני דרכים אשר משפיע ומפריע למהלך החיים.
אט אט חוזרים אנו לחיים מנסים לתפקד ביום יום ולעשות את הדברים היום יומיים וכל יום חדש לומר תודה לאלוקים. ולהעריך את הדברים הקטנים אשר לפני האסון הם נראו שוליים.
לצחוק יחד עם הנכדים , ומסתם בדיחות של אחרים. מחיבוק ומחיוך שאנו מקבלים.
לקום בכוח ולתפקד , לקבל כוחות מחודשים בשביל שאר הילדים. ולנו כדי לחזור לחיים.
את הכוחות אנו שואבים מהחום והאהבה והתמיכה שאנו מקבלים מהחברות לעבודה, מהמשפחה, ומהחברים.
עדיין לא הגענו למצב שבו אפשר לדבר על אלירן בחופשיות על שולחן השבת. או בשיחת חולין למשל כי הכאב עדיין בלתי נסבל. אך השמחה והצחוק לצד הכאב יכולים לשכון יחד בלב.
הגעגועים לאלירן ,הבן, האח והחבר תמיד יהיו. געגועים לחיבוק ,לצחוק, לדיבורים, לעצות הנבונות, ולחום ולאהבה לצניעות, והושטת יד לעזרה לכל אדם שנזקק. יישארו בקרבנו לעד.
ברוך ה' לפני כחודש ימים שמחנו בחתונת מתן. ותודה לאל על הנכדה החדשה שלמשפחתנו התווספה. הרגשנו שאלירן מלווה אותנו בחתונת מתן יחד עם כולם. כאשר ראיתי את החברים של אלירן בכיתי מכאב שאלירן חסר בחבורה המקסימה הזו, אך שמחתי שהם שותפים לשמחתנו יחד עם כולנו כי הם חלק מאלירן שנשאר לנו.
תודה למשפחה, לכל הקרובים ולאחיינים, לחברים ולמפקדים על תמיכתם בכל מה שאנו עוברים ומלווים אותנו יד ביד ומחזקים אותנו עד כמה שאפשר.
תודה לכל אלו שהגיעו היום לחלוק כבוד לזכרו של אלירן הנמצא שם במרומים.
שהקב"ה ישפיע עליכם שפע של בריאות ואריכות ימים לכם ולמשפחותיכם. אמן כן יהי רצון.
אני זוכר/ אבישי ברקוביץ
אלירן, אחי, אתה מלווה אותי כל יום בשנה, אבל פעמיים בשנה יותר מתמיד. היום וביום מותך. ביום יום, אני זוכר אותך צוחק, אני זוכר אותך עוזר, אני זוכר אותך חושב על איך לפתור את הבעיות העומדות לפניך, בין אם זה בעיות של אחרים, בין אם זה בעיות בבסיס ובין אם זה בעיות שלך. פעמיים בשנה אני זוכר שנפרדתי ממך ביום חמישי בבסיס. אמרנו שבת שלום ויצאנו לחופשת סוף השבוע. אני זוכר שיחת טלפון מהמפקדים בשתיים לפנות בוקר. "אתה יודע איפה אלירן גר?" ידעתי. לא הצלחתי להבין מה יכולת לעשות רע שרוצים אותך באמצע הלילה. אני זוכר את ביום שישי בבוקר למחרת שאיציק המ"מ התקשר להגיד שהמחלקה מארגנת לך הלוויה. לא האמנתי. אני זוכר שחילקו תפקידים. בקשתי לשאת אותך. אחד משישה שנשאו אותך. נסענו לבסיס הרבנות הצבאית קיבלנו תדריך. נשאנו אותך לאביר שמיועד לקחת אותך. השיירה יצאה לירושלים.היינו שישה נושאי ארון ואתה. אני לא זוכר שהייתי באביר עם מישהו חוץ ממך. אני זוכר איך הגענו לבית הקברות. המפשחה שלך פגשה אותך. הוצאנו אותך מהאביר והתחלנו לצעוד לכיוון הקבר הפעור. כמו פצע באדמה. אני לא זוכר את הטקס. אני לא זוכר מי דיבר או מה הם המרו. רק הסתכלתי עליך כמו בחלום. מדבר אליך, שואל אותך למה עזבת? ראיתי שם את כל השכבה מהתיכון. כל הילדים. ראיתי על פני חברי שהזדקנו באותו יום. שנהינו גברים באותו יום. שנשבר בנו משהו באותו יום. באותו יום אני הזדקנתי. שום דבר לא יחזור להיות כשהיה. כמה ימים אחרי, כתבתי באתר שאתה צוחק עם המלאכים. אני לא יודע למה דווקא אתה. אני רק יודע שביום שנצטרף אליך, החברים מהשכבה, החברים מהצבא, לא יהיה אדם שיותר נשמח לפגוש. אני אבוא לקבל ממך חיבוק. אתה כבר תכיר את כולם. אני יודע שאני תהיה שם למעלה פינת קפה וסיגריה שלך. מקום שבו כולם מוזמנים וכולם מחייכים. אתה לא צריך לחכות כל כך הרבה זמן. רק תמשיך לחייך.
יום הולדת 24/ אמא אמא אוהבת מאוד מאוד
כבר הנך בן 24 והנך שוכב מתחת לרגבי האדמה הארורה. בני גילך מהמשפחה והחברים מקימים משפחה ואתה לזה לא זכית,
אני שמחה בשמחת האחיינים והחברים הנישאים. אך כואבת וסובלת שלא זכינו למעמד כזה עמך, נקטפת בגיל הפריחה והאהבה, נקטפת בגיל הצמיחה והגדילה, נקטפת בגיל ההמשכיות.
כל הזמן אני נזכרת שלאבא אמרת "אל תדאג אבא, אצלי אתה תהיה סנדק של כל ילדיי." אך מי ידע את סופך המר והארור שכל חלומותיך בין רגע נקטעו.
כאשר כולם שמחים ורוקדים אני חשה דקירה. כאב חד, וקנאה בלב שאותך לעולם לא נוכל להוביל מתחת למעטה של החופה הלבנה.
אני לא מעזה לדמיין כיצד היו נראים ילדיך, ילד יפה ומוצלח שלנו. כי אני פוחדת לגעת במחוזות של הדמיונות הללו.
אני בוכה ודומעת על חסרונך הבולט ועל החלום שלא ניתן להגשים. ועל הילדים שלעולם לא תוכל להוליד.
אנו בדמיוננו מעלים אותך בשנה, אך אתה לנצח תשאר בן 21 , לחשוב ולדעת מה הפסדנו ממך, לחשוב ולדעת שזהו יום חגך, שאין למי לחגוג, ואין למי לאחל, מזל טוב בקול צועק, עם הנשיקות והחיבוקים, ועם המתנות והשירים.
בכי,דמע וכאב מאמא המתגעגת אין קץ- 08.09.08/ אמא אמא אוהבת מאוד לקריאה
בכי,דמע וכאב מאמא המתגעגת אין קץ- 08.09.08/ אמא אמא אוהבת מאוד
לך אהוב ליבי לא כתבתי מזמן כי פחדתי להתמודד עם התמונות והכניסה לאתר, היום העזתי להכנס וכבר הדמעות מציפות אותי בכאב, כאב חד ודוקר בלב, כאב חד שרק אם שכולה תעבד,
איני יודעת כבר מה להוסיף, כי אין דף שיכול הכל להכיל. הכאב והגעגוע העז שאותו אנו מרגישים בכל רגע ורגע קט, הלב מסרב להאמין, והראש מסרב לקלוט שאותך לא נראה עוד.
ככל שהזמן עובר הכאב מוסיף להתגבר.
הנה אני מצרפת שיר שכתבתי לך, ומקדישה אותו באהבה לכל המשפחות השכולות הנמצאות אתנו באותו הכאב.
אלירן היקר . בימים האחרונים שבהם אריאל יתארס המחשבות עליך קיימות וחסרונך מורגש עד מאוד ואני יודעת שאתה שמח בשמחתנו ,היי שם ליד הבורא יתברך .תבקש בשמיים על משפחתך שיראו רק שמחות ונחת בחייהם ושלא ידעו יותר צער ואובדן מהוא. אלירן היית ועודך בליבנו בשמחה ובצער.שתהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אוהבת וחושבת עליך תמיד יסמין.
געגועים קשים מנשוא/ אמא האוהבת מאוד מאוד (אמא)לקריאה
געגועים קשים מנשוא/ אמא האוהבת מאוד מאוד
מזה זמן רב לא העזתי להכנס לאתר מהפחד להתמודד עם מבטיך הניבטים מהתמונות רציתי קצת להקדיש תשומת לב לאחיך דניאל שחגג את בר המצווה בלעדיך, שמחה שהיא לא שלמה, שמחה המהולה בכאב ובעצב, שנבטו מעיני אחיך העצובות, ומיתר המשפחה. חבריך והאורחים עשו את כל המאמצים לחבק ולשמח אותנו ביום המשמעותי הזה לדניאל. אולם חסרונך כה בולט וכה כואב שאח"כ התפרץ אצל כולנו כל אחד בדרכו.
גד הקטן ושיראל כל הזמן חיכו מתי כבר יקנו לך בגדים לארוע, ומתי תגיע ללבוש אותם, בכלל כל ההכנות לשמחה היו לא פשוטות וכרוכות במשימה קשה מאוד, איך עושים זאת בלעדיך ? כל דבר הזדחל לאיטו עד הדקה התשעים.
ישנם אנשים טובים כמו חברותיי לעבודה, והמשפחה, וכמובן הגורמים ממשרד הבטחון שנתנו יד וכתף לדחוף אותנו להכנת השמחה עד כמה שאפשר. ולהם אני מודה מקרב לב.
הגעגועים שלנו ושל אחיך ואחיותיך הם מאוד קשים וכל יום שעובר חסרונך מורגש יותר ויותר, הילדים הקטנים מביעים בקול רם את מה שהגדולים נושאים בכאב השתיקה.
שום דבר לא ימלא את החלל הענק שהשארת בלב כולנו.
מידי בוקר אני קמה עם תחושת הלם מה באמת אינך עמנו, לא נראה אותך יותר. מה קורה איתך עכשיו.
אני נושאת אותך עמי בשכבי ובקומי, בכל פעולה יום יומית אני עושה זאת יחד עמך, איני מסוגלת להשים מסך לרגע ולשים אותך בצד ולהמשיך ולו לשעה קלה הלאה. כמובן שאני עוטה מסיכה על הפנים למען המשפחה, וגם כדי שלא להרחיק אנשים ממני, כי אנשים קשה להם לשמוע כאב, וגם פוחדים מכך.
בכלל כל חיי המשפחה התהפכו, כספינה רעועה בלב ים סוער, כך גם המשפחה.
אני כותבת ביום שאמור להיות שמח - חג הפורים, אולם הדמעות והכאב צובטות בלב, שזהו כבר אינו חג של שמחה, אלא סתם עוד יום של חול. איך אפשר לשמוח כאשר אתה שם בין רגבי האדמה.
אני מתפללת ומבקשת רחמים על כל עם ישראל וגם עלינו.
ולך אהוב ליבי , חיבוק חם ואוהב עם המון געגועים מהלב. מכל המשפחה.
הכאב והגעגועים העזים אליך/ אמא אמא אוהבת מאוד (אמא)לקריאה
הכאב והגעגועים העזים אליך/ אמא אמא אוהבת מאוד
אהובי חלפה לה שנה וחצי, שנה של דמעות סבל וכאב מתמשך שרק מי שעובר כאב קשה וקשור אליך באמת מבין אותו, כאב שלא ניתן לרפא, כאב שלא ניתן לסבול, אם בדממה ואם בדיבור, אבא שותק את שתיקתו הכואבת כלפי חוץ מפגין חוזק אך מבפנים כואב עד אין קץ, פוחד לגעת בדמותך ובזכרונך, מנסה להיות חזק בשבילי ובשביל המשפחה, צר לי וכואב לי שהוא סובל את סבלו לבד מבלי לשתף את אף אחד בתיבת הפנדורה שיצר לעצמו, כולם חזרו לשגרת היום-יום ואכן הם חושבים שכך גם אצלנו כי הם אינם מבינים את חיינו השונים כרגע, אינם מעיזים לשאול ולבדוק כדי לא לגעת בכאב וגם פוחדים מכך, חיינו לא אותם חיים, אנו חיים אותך 24 שעות ביממה, דמותך מלווה אותנו ללא הפסקה, אף אם מנסים לא להכאיב אחד לשני בדבור עליך הרי רואים זאת על המבטים והפנים העצובות של משפחתך, רציתי לספר לך לבת חן ועינב נשאו בשעה טובה, בשבילי זוהי שמחה מהולה בעצב, חסרונך בולט מאוד, ובשמחות אני מחפשת אותך רוקד עם חבורת הרוקדים אולי ראשך מבצבץ מאי שם, וגם דמיינתי לעצמי שאתה עומד מתחת לחופה יחד עם החתנים והכלות, אך זהו רק דמיון ולא מציאות, המציאות היא אכזרית, מרה, וקשה, וכואבת, למה זה קרה לך ולנו, למה, למה.......... אני מענה את עצמי למה עזבנו את בתנו הקטן והחם, אולי כל זה לא היה קורה, אנשים שואלים אותי איך בבית החדש, הם אינם מבינים שאיני נהנית מכלום בגלל חסרונך העצום, גם ארמון לא ימעיט ולו במעט את תחושת הכאב הבלתי נגמרת. עוד מעט ויחול יום הולדתך ה 23 במקום לנפח לך בלונים אנו קוראים פרקי תהילים, ובמקום להגיש לך בושם חדש אנו מדליקים לך נר לזכרך. קשה לי להגיע לבית העלמין ולחשוב שאתה שם בין רגבי האדמה, אתה שאהבת, צחקת, ודאגת לכל העולם עברת לעולם אחר. גד הקטן כל הזמן מחכה שהמשיח יבוא ונראה אותך, הוא מצייר לך ציור ומחכה שתראה את הציור שצייר, כאשר אני מנסה להסביר שאי אפשר לראות אותך, הוא כועס עליי מאוד וצורח נכון הוא צודק ולא מוכן לקבל זאת כמו שאנו לא מקבלים את העובדה שלא נראה אותך. על אף שבדמיוני אני מחפשת אותך אולי נוהג במכונית על הכביש, אולי אתה על מדים, אולי יצאת לבילויים. הגעגועים אליך, לפניך, לדיבורך ולצחוקך הם קשים מנשוא, אני מבקשת ומתפללת שהקב"ה יתן לנו את הכוחות להמשיך הלאה, בהמון געגוע ואהבה אין קץ, אמא
לאלירן מאמא באהבה/ אמא האוהבת מאוד מאוד (אמא אוהבת)לקריאה
לאלירן מאמא באהבה/ אמא האוהבת מאוד מאוד
קשה לנו מאוד להכנס לאתר ולראות את תמונותיך המלאות חיים, אצלינו הזמן עצר מלכת, לא מעכלים את לכתך מאיתנו, מידי בוקר אני קמה ומחפשת היכן אתה נמצא? מה אתה עושה? האם באמת לא נראה אותך יותר? מה אתה מרגיש? ומה מעשיך שם למעלה? זר לא יבין על מה אני חושבת ומדברת אולם אנשים במצבינו יבינו זאת, עולם מלא כאב וכעס מדוע זה קרה לנו ולך אהובינו? מאז לכתך הבית נדם מצחוקך הרועם והסוחף, הכניסה לבית עם צעדי הענק נעצרו. האור שהארת את הבית כבה. שקט ודממה.
כעת גם צחוק קטן מהול בעצב ולא מכל הלב, מרגישים את דקירות הלב עם חסרונך. כאשר אני מסתובבת ברחוב אני רואה אותך בדמות אנשים הדומים לך וליבי מחסיר פעימה אולי זה אתה?
מידי בוקר כאשר אני עוברת ליד מגרש הכדורגל בקטמונים אני נזכרת בשבת האחרונה ששיחקת עם האחים שלך בכדורגל, היכן עמדת ואיך כדררת את הכדור? משחק זה חרוט בראשי אחיך ומזכירים זאת כל הזמן בגעגועים ובכיף.
מידי בוקר אני מסתכלת על ביהס אורט ספניאן ועל המכללה שבה השקעת ולמדת ונהנת ולא מאמינה? מדוע זה קרה? ומה קורה כאן?
מידי בוקר אני נזכרת איך היית חוצה את הכביש לכיוון קוו 32 , תמיד הסתכלתי על דמותך התמירה ולויתי אותך במבטיי מבלי שאתה תשים לב.
או כאשר אני רואה חייל עם התג של חיל תקשוב-פקוד מרכז ליבי נחתך בקרבי, מדוע לא זכית להיות חייל עם הסמל שהתגאת בו כל כך ובצדק מכיוון שעבדת עליו קשה מאוד.
חבריך משתחררים מהצבא כל אחד בזמנו אולם אתה השתחררת מהעולם הזה שלא מרצונך ובחירתך אלא מרצון בורא עולם .
אהוב ליבי החיים כבר לא אותם חיים ישנם חיים לפני האסון וישנם חיים אחרי האסון, אנו לומדים ללכת בצעדים איטיים,קטנים וכואבים, איננו יודעים איך להתמודד עם חסרונך הקשה. אנו מתגעגעים מאוד מאוד אולם מתקשים להביט בתמונותיך החיות,
אנשים מנסים לנחם ולומר "טוב לו שם" הם אינם מבינים את כאבינו ואת סבלנו אימרה שכזאת לא מתקבלת על דעתי, טוב לך היה כאן, אהבת את החיים, הצחוק, והחברים ובמיוחד את המשפחה. ולנו רע מאוד שאינך כאן. או שהאמרה "הזמן יעשה את שלו" איזה זמן, ואיזה יעשה? ככל שהזמן עובר הכאב מתעצם יותר. לקום מידי יום עם חסרונך ולישון עם חסרונך. לך תסביר לאנשים מה עובר עלינו. רק אנשים שכואבים כמונו מבינים מה עובר עלינו.
אני מתפללת שהקב"ה יתן לנו את הכח לנסות ולהמשיך בלעדיך כי זה מאוד קשה.
אלירן אהוב ליבנו, איני יודעת במה להתחיל ומה לומר , הראש אינו מעכל שקולך נדם ושלא נראה אותך יותר, הלב דואב וכואב מחסרונך ומהפצע הגדול והמדמם שנפער בליבנו עם הסתלקותך מאיתנו. העיניים דומעות ללא הפסקה מהגעגועים הקשים מאוד אליך, לקולך, לצחוקך, לנוכחותך ולשלוותך. וכעת נותרו רק זכרונות ממך. בתמונות קשה להסתכל כסכין הפולח את הלב.
השארת אותנו מיותמים, המומים וכואבים, עם השאלות העולות מידי יום מה קרה כאן? ומדוע? בחור זהב לב שכמוך שאהב לעזור ולתת ללא גבולות הן למשפחה והן לחברים, מעולם לא ידעת לומר את המילה "לא" לסובבים אותך תמיד בחיוך ובכיף נתת מעצמך. דאגת למשפחה, ולחברים, כל אדם שזכה להכיר אותך נהנה להיות במחיצתך שידרת צניעות, כבוד ואהבת הזולת בכל מקום שהיית הן עם המבוגרים והן עם הילדים. בעיניך כולם היו שווים.
השבתות והחגים אתך היו כיף עם הצחוקים, החיוכים, והירידות ללא ההפסקה.
מיד עם הגיעך מהצבא לבית היית עושה סבב טלפונים לחברים ובודק מה שלום כל חבר וחבר, והמילים המהדהדות באוזניי, אהלן בובה, מה העניינים אחי, עם מילות הארגעה שלך " אל תדאג אחי, קח את הכל בקטנה"ואז יוצא לסבב בין החברים.
עם העיניים המושפלות תמיד מטה מתוך צניעות דיברת וכיבדת כל אדם באשר הוא. מעולם לא התנשאת לא בלימודיך ולא ביופייך. הלב הרחב שלך הכיל כמויות של חברים וחברות שאהבת להיות במחיצתם. לצחוק ולבלות איתם.
חייך נגדעו באיבם, בשיא פריחתך,לא זכינו להנות ממך שתקים משפחה,
השקעת בלימודים אין סוף, אך לא זכית לקצור את הפירות . כל הזמן שאפת להתקדם וללמוד אולם הקב"ה שינה את התוכניות.
העולם כמנהגו נוהג ואני מתהלכת וחושבת האם זה חלום או מציאות? אולי בעוד רגע תקיש בדלת ותצעד עם צעדי ענק שלך הביתה.
בחוץ השמש זורחת, הפרחים פורחים, וציוץ הציפורים נשמע באויר אולם אני מתקשה להאמין שיותר לא תהנה מזיו הבריאה כאשר אני יודעת שאתה קבור בין רגבי האדמה. בעת רדת הגשמים והשלג עליך אני חושבת האם קר לך ואתה לבד.
היתה לנו הזכות להיות הוריך ולחיות במחיצתך אולם חסרונך מכה בנו ללא הפסקה. עברו 12 חודשים בשבילי כמו 12 שנים. הכאב והגעגועים אליך הולכים ומתעצמים. ואני מתפללת מידי יום שהקב"ה יתן לנו את הכוחות להמשיך ולהתמודד.
במהלך שנה קשה זו נתמכנו ע"י המשפחה המורחבת החמה שחיבקה אותנו בחום ואהבה ועל כך התודה. תודה מיוחדת אני מוסרת לאחותי מרים שעזבה את משפחתה בצפון ובאה לתמוך בנו.לאחי מאיר לשולה ולמיכאל שתומכים ללא הרף.
תודה מיוחדת מאוד מאוד לתמי ועזרוהילדים שבשקט ובצנעה לא עזבו אותנו יום אחד. ועוזרים מעבר ליכולתם שהקב"ה ישמור על ילדיכם וישלם לכם את שכרכם.
תודה לחבריי מהעבודה שחולקות מדי יום את כאבי ודמעותיי ללאה ולרינה שלי כאחות במיוחד, לרחל ולחגית וליפית וכל השאר.
תודה למג"ד רונן,ולמפקדים עינב, איציק ולכל מי שלא הזכרתי את שמו. ולחיילי הפלוגה והיחידה שעזרו ותמכו בנו בחום ואהבה לאורך התקופה. וידם מושטת לעזרה בכל רגע ורגע.
תודה לורדית על התמיכה הרגשית ולג'וסלין על הקשר החם והדאגה לכל פרט.
תודה לרב אהרן אריה שזיכה אותנו לשמוע את שיעורי התורה בצורה נעימהלעילוי נשמת אלירן. למזל ולברכה שדחפה לשיעורי תורה ,ולא הסכימה לוותר על שום שיעור.
תודה למנהל אורט ספניאן על העזרה.
אחרונים והם למעשה חלק נכבד מחייו של אלירן הם חבריו, דולב, נאור,שבי,יונתן,עדי, אבשלום ויתר חבריו וחברותיו מהאזרחות ומהשרות הצבאי שלא הזכרתי את שמם. המושיטים יד ועזרה בכל דבר.
את אלירן ננצור בליבנו לעד מתוך כאב וגעגועים לזכרון שנותר. הפצע שנותר בנו לא יגליד לעולם אך אני מקווה שהקב"ה יתן לנו את הכוח להמשיך הלאה למען זכרו.
לסיום אבקש שאלירן בשמים יהיה מליץ יושר עלינו, עליכם ועל כל עמו ישראל. ושהקב"ה ישמרכם ויצילכם מכל רע,צרה ומצוקה. אמן כן יהי רצון.
חבר יקר/ אסף בן שימול
כל כך הרבה זיכרונות משותפים יש לנו ביחד כל כך הרבה צלקות בגוף השארנו אחד על השני(ממשחקי הכדורגל) מצטער שאיבדנו קשר בשנתיים האחרונות בגלל הצבא. מכיתה א ועוד ליפני בשכונה אני מכיר אותך תמיד ניסית לימשוך אותי לקבוצה הזאת הכל כך מיוחדת שתמיד הייתה סביבך ותמיד איך שהוא הייתי מתרחק ועל זה תמיד אצטער. תמיד היית כל כך מקובל ואהוב על ידי הסובבים אותך תמיד היה אפשר ליסמוך עליך באמת חבר אמת שכאלה יש כל כך מעטים היום אין לי יותר מה להגיד מקווה שטוב לך שם למעלה תשמור עלינו ותמיד תהיה בזכרוננו שלום אלירן
אח יקר/ הלל גבאי
כמעט שנה עברה ועדיין קשה לעכל את מה שקרה.. אלירן דרך הטבע הוא להמשיך הלאה ולהתגבר על חסרונם של אחרים אבל על חסרונך קשה במיוחד להתגבר ולא משנה כמה זמן עובר.. חסרים לנו אנשים כמוך בימים אלו, אנשים שרק מלראות את פניהם מרגישים חום ושמחה. אני יודע שאתה שומר עלינו מלמעלה כי זו המעלה הכי גדולה שלך לדאוג לשלום קרוביך וחבריך. אוהב אותך ומתגעגע אליך המון. הלל
לקריאה
סגור
